שחיקה בתפקידה של מטפלת הבית – גורמי סיכון ומניעה

שחיקה בתפקידה של מטפלת הבית – גורמי סיכון ומניעה

22.01.2020
שחיקה בתפקידה של מטפלת הבית – גורמי סיכון ומניעה
שתפו בדוא"ל
תקציר
בשנים האחרונות חלה עלייה בצורך במטפלות הבית בישראל כמו גם באירופה וארה"ב. קשישים רבים חיים היום תקופות ממושכות עם מוגבלויות פיזיות ונפשיות משמעותיות ונזקקים לעזרה בפעילויות יום-יומיות. חלק משמעותי מעזרה זו ניתן על ידי מטפלות הבית אשר מעניקות לקשיש טיפול אינטנסיבי יום-יומי הכולל תמיכה חברתית ורגשית ועזרה בפעילויות היום-יום (ADL) בסביבתו הטבעית של הקשיש. מחקרים מדווחים כי עבודת המטפלות מאופיינת בעומסים פיזיים ונפשיים רבים העלולים לגרום לשחיקה וכי קיימת תחלופה רבה במקצוע זה ובמקביל, מחסור גובר במטפלות. הבנה טובה ומקיפה יותר של המאפיינים הייחודיים של התפקיד, סביבת העבודה והמטפלות עצמן תסייע בבנייתן של תוכניות התערבות המיועדות להתמודדות טובה יותר עם העומס הפיזי והנפשי המוטל על המטפלות והשחיקה אותה הן חוות בעבודתן, והפיכת העיסוק ליותר אטרקטיבי.
בעבודה זו נסקרו ארבעים ושבעה מאמרים אשר פורסמו בין השנים 1990 ל-2008. נעשה שימוש במאגרי הנתונים Pubmed, Google Scholar ו – Sociofile, במילות המפתח: Burden, Emotional Exhaustion, Depersonalization, Home Care Worker, Care Aides, Homemakers, Care Attendants. מטרת סקירת הספרות לבחון את הגורמים המשפיעים על שחיקתן של מטפלות הבית.
הממצאים העיקריים העולים מסקירת הספרות: שלושה גורמים עיקריים – תדמיתיים, מבניים ופרטניים – משפיעים על שחיקתן של המטפלות. הגורמים התדמיתיים מעצבים את התפיסה החברתית כלפי העיסוק וכוללים תגמול והכשרה מקצועית ירודים. הגורמים המבניים הם גורמי לחץ ושחיקה המושפעים מעצם אופיו והגדרתו של העיסוק וביניהם הגדרת העיסוק ושיגרה. לגורמים אלה מתווספים גורמים פרטניים שאינם מאפיינים את כלל אוכלוסיית המטפלות אולם קיימים בעבודתן של מטפלות רבות ומן הראוי לציינם כדוגמת גורמים סוציו-דמוגראפיים, בינאישיים וסביבתיים.
ניתן להתמודד עם גורמי שחיקה אלו על ידי מיצובו מחדש של העיסוק, שיפור התמורה הכספית לעוסקות בו, הגדרה מדויקת של תפקיד המטפלת, הכשרה מתאימה ומקצועית, הבטחת ביטחון תעסוקתי והטבות נוספות לשיפור תנאי העבודה. יישומן של המלצות אלו יישמר עובדות איכותיות, יחזק את כוח העבודה הסיעודי, ישפר את תדמיתו של העיסוק וחשוב לא פחות, יעניק לקשישים בישראל טיפול מסור, מקצועי ואפקטיבי יותר. יש לקוות שעם הגברת המודעות הן למורכבות המאפיינת את עבודת המטפלות והן לשינויים הרבים המתבקשים בה, תיווצר גם תקווה לשינוי.
מבוא
בשנים האחרונות חלה עליה הדרגתית בארצות המפותחות בצורך של משפחות להעסיק מטפלות בית ככוח עזר לטיפול ביקיריהן הקשישים. עליה זו נובעת מגידול באוכלוסיית הקשישים הזקוקים לעזרה בפעולות היום-יום, ומירידה ביכולתן של המשפחות לתמוך בקשישים אלה. בישראל, למשל, חיים כיום כ – 700 אלף מבוגרים מעל גיל 65 (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 2008), ומתוכם כ – 130,000 מקבלים גמלת סיעוד מהמוסד לביטוח לאומי. אוכלוסיה זו מהווה כ -18% מכלל המבוגרים בני 65+ (המוסד לביטוח לאומי, 2008).
לאור הגידול בביקוש למטפלות היינו מצפים כי יגדל גם מספר האנשים העוסקים במקצוע הטיפול הביתי אולם בפועל המציאות שונה. זאת מאחר וקשה לגייס מטפלות חדשות ורוב המטפלות הביתיות שעוסקות במקצוע עובדות בחלקיות משרה ואינן מעוניינות להרחיב אותה (הלר, 2003). המצוקה הגוברת בכוח אדם בענף הסיעוד, מעלה את חשיבות הבנת הגורמים העשויים להפוך עיסוק זה לבלתי אטרקטיבי עבור מטפלים ומטפלות פוטנציאליים.
במאמר זה אנו טוענים כי האטרקטיביות הנמוכה של העיסוק בטיפול בית בקשישים קשורה לאפיוני ותנאי העבודה, תנאים היוצרים לחצים כרוניים המעלים את הסיכון לשחיקה פיזית ונפשית ולעזיבת התחום. יתר על כן, שחיקתן של המטפלות עשויה להוביל לנזקים גופניים ונפשיים לא רק למטפלות עצמן כי אם גם למטופליהן. מאמר זה מאפיין את אוכלוסיית המטפלות ומציג ניתוח מעמיק של גורמי השחיקה בתפקידן. יחד עם זאת מצאנו כי מחקרים מעטים בלבד עוסקים ישירות בקשר שבין שחיקה למאפייני עבודתה של מטפלת הבית בישראל. לכן, בסוף הסקירה מוצגים נושאים למחקרים נוספים בתחום, לצד הצעות יישומיות להקטנת הסיכון לשחיקתן של המטפלות תוך שיפור תנאי עבודתן.
עלייה בצורך במטפלות בית
תהליך הזדקנות האוכלוסייה הינה תופעה שכיחה בעולם המערבי כולו. בישראל, תחזיות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (2001) צופות כי משנת 2001 ועד 2025 קבוצת בני 70-79 בישראל תגדל ב90%. הסיבה לגידול חריג זה היא העובדה שבשנת 2025 יגיעו לגילאים אלו ילידי "הבייבי-בום", שנולדו לאחר מלחמת העולם השנייה והגיעו לארץ עם העלייה הגדולה שליוותה את קום המדינה (הלר, 2003). בדומה, בארה"ב התחזיות צופות כי אוכלוסיית הזקנים בני 85+ תכפיל את עצמה בין השנים 1990 עד 2030 (Fleming, Evans & Chutka, 2003).
העלייה באורך החיים לא תמיד מלווה בעלייה באיכות החיים וקשישים רבים חיים היום תקופות ממושכות עם מחלות כרוניות (ברודסקי ודייויס, 2003; מלהאוזן-חסון, 2007). מחלות אלה מצריכות משאבים לטיפול ממושך בקשיש. כאשר הקשיש מתגורר במסגרת מוסדית, בעלי התפקידים השונים במוסד לוקחים על עצמם חלק מהותי בטיפול. אולם בישראל, רובם המוחלט של הקשישים מתגוררים בקהילה (רק 4% מהקשישים מאושפזים במוסדות לטיפול ארוך טווח). עובדה זו בשילוב עם נטיית הממסד הרפואי להמעיט בימי אשפוז ולהעביר טיפולים למרפאות חוץ ולמרפאות הקהילה מוסיפים עוד יותר לעומס המוטל על משפחתו של הקשיש, הנושאת בעיקר הטיפול (הלר, 2003; בכנר, כרמל וזינגר, 2005; Fleming & Taylor, 2006).
מאחר והקשישים מעדיפים להזדקן בביתם מצופה מהמשפחות לקחת על עצמן 80%-90% מהטיפול הרפואי והאישי, מטלות הבית, הסעות וקניות, אולם בפועל נראה כי המשפחות מספקות פחות עזרה מהרצוי (Karner, 1998). החוקרים מצביעים על מגוון גורמים לכך שנטל הטיפול הגדל, מפחית את היכולת של המשפחה לטפל בקשיש ולכן מחייב העסקת כוח-אדם בתשלום: אורח החיים המודרני, השינויים במבנה המשפחה – גידול במספר הדורות המלווה בירידה במספר החברים בכל דור ויצירת משפחות רב דוריות עם ארבעה ואפילו חמישה דורות במשפחה, עלייה חדה בשעור הגרושין, המרחק הגיאוגרפי בין בני המשפחה, הרצון של הדור הצעיר לפתח קריירה מצליחה, השקעה בגידול הילדים, עלייה בהשכלת נשים, יציאת נשים לעבודה והתפרקות המשפחה המסורתית שבה חיו כמה דורות תחת קורת גג אחת (לבנשטיין, 2003; Fleming, Evans & Chutka, 2003; Stacey, 2005).
מטפלות הבית המגיעות מכוח חוק ביטוח סיעוד, ממלאות, לרוב, את הפער שבין התמיכה המשפחתית והצרכים של הזקן כך שעם השינויים במבנה המשפחה, צמח הביקוש למטפלות בית (Benjamin & Matthias, 2004).
מגמה דומה של גידול בביקוש למטפלות מול מספר פונים קטן למקצוע, מתרחשת בעולם המערבי כולו (Arts et al., 1999; Benjamin & Matthias, 2004; Eustis, Kane & Fischer, 1993; Fleming, Evans & Chutka, 2003; Howes, 2005; Montgomery et al., 2005;).
בישראל, מטפלות הבית עובדות בבתי הזקנים מתוקף חוק ביטוח סיעוד, המעניק גמלאות לזקנים הזקוקים לעזרה בפעילויות היום-יום. באמצעות גמלאות אלה ניתנים לקשיש שירותי טיפול אישי בבית, טיפול במרכז יום לקשישים, אספקת מוצרי ספיגה חד-פעמיים, משדר מצוקה ושירותי מכבסה. מסגרת הטיפול הביתי כוללת מגוון שירותים – סיוע בהלבשה, ברחצה, באכילה, בהליכה בבית ומחוץ לבית, טיפול בהפרשות, סיוע בנקיון הבית וסידורו, כביסה, גיהוץ, בישול, קניות וסידורים מחוץ לבית. טיפול זה ניתן לרוב חמישה ימים בשבוע (המוסד לביטוח לאומי, מדריך לזכאי גמלת סיעוד 2008; יקוביץ, 2003; קופ ובר-צורי, 2008).
מתוך התיאור הנ"ל וכפי שיפורט בהמשך עולה תמונה ברורה של עיסוק שמהותו מתן שירות הכולל קשר אינטנסיבי ואף אינטימי עם מטופלים הזקוקים ותלויים במטפלת הבית מתוקף מוגבלותם הפיזית ולעיתים קרובות גם המנטאלית. תאור זה של העיסוק ממחיש את גורמי הסיכון הבסיסיים להתפתחות שחיקה בעבודת מטפלת הבית.
כבר מראשית ימי המחקר על שחיקה תעסוקתית התברר כי תופעה זו נפוצה במקצועות השירות והסעד, הכוללים מגע אנושי רצוף ותובעני של נותן השירות עם לקוחותיו (Farber et al, 1993). בדומה, גם Pines ושותפיה ראו בשחיקה תוצאה של לחצים האופייניים למגע אינטנסיבי ממושך עם אנשים (Pines et al, 1981).
מאחר וקיים צורך בעידוד כוח עבודה נוסף להתגייס לעיסוק, ולצידו הצורך במניעת שחיקתן של מטפלות ותיקות, אנו טוענים שאם נבין את הגורמים לשחיקה בתחום זה, נוכל להציע דרכי התמודדות בעזרתן ניתן לעודד מטפלות איכותיות להמשיך בעיסוק זה וכן למשוך כוח עבודה נוסף לתחום.
מטרת עבודה זו לסקור מאמרים העוסקים במקורות לשחיקתן של מטפלות הבית. נסקרו ארבעים ושבעה מאמרים שפורסמו בין השנים 1990 ל-2008. נעשה שימוש במאגרי הנתונים והמידע Pubmed, Google Scholar ו Sociofile, במילות המפתח: Burden, Emotional Exhaustion, Depersonalization, Home Care Worker, Care Aides, Homemakers, Care Attendants.
שחיקה – רקע תיאורטי
שחיקה הנגרמת במהלך העבודה וכתוצאה ממנה, היא תופעה ידועה. זוהי מחלת מקצוע הנובעת מניסיונות כושלים להתמודדות עם לחצים כרוניים בעבודה. לפי כל המודלים העוסקים היום בשחיקה, המרכיב הבסיסי של הסינדרום הוא התחושה של דלדול משאבי ההתמודדות או מאגרי האנרגיה הנפשית (הרגשה של מצבר מרוקן), הגופנית והקוגניטיבית ( Maslach, 2006; Pines, 1993; Schaufeli & Bakker, 2004; Shirom, 2002).
התיאוריה המובילה כיום במחקרי השחיקה במקצועות שונים ובעיקר במקצועות העזרה והטיפול כגון רפואה, סיעוד והוראה היא הגישה שפיתחה Maslach (2002 ) שראתה בשחיקה סינדרום הכולל שלושה מימדים: תשישות נפשית, דפרסונליזציה והישגים אישיים מופחתים. התשישות הנפשית נחשבת לפי כל המודלים הקיימים כאפיון הבסיסי ביותר של השחיקה. זוהי הרגשה של דלדול מאגרי ההתמודדות הנפשיים המתפתחת לאחר שהאדם עסק תקופה ארוכה בהענקת תשומת לב, תמיכה, אמפטיה וכו` למטופליו עד כי הוא נותר מרוקן. דפרסונליזציה (חיפצון) מציינת ריחוק שלילי ואף תגובות עוינות כלפי המטופלים והעמיתים. לעיתים מתבטאת גם כציניות. הישגים אישיים מופחתים מציינים הרגשה של נסיגה משמעותית במיומנות ובמסוגלות המקצועית (Maslach, Schaufeli & Leiter, 2001; Maslach, 2006).
Pines (1993) פיתחה גישה אקזיסטנציאליסטית להסבר התפתחות התופעה. לדעתה מקור הבעיה הוא כישלון בהפקת משמעות בעבודה וכתוצאה מכך העדר הרגשה של חשיבות ותועלת לזולת. רעיון זה מתבסס על הנחת הצורך האנושי להאמין שיש משמעות לחיינו, לעצם קיומנו, ולכן גם לדברים שאנו עושים. העבודה היא מקור חשוב למיצוי המשמעות הקיומית. כאשר אדם אינו מצליח להפיק תוצאות משמעותיות עבורו דרך עבודתו, התוצאה ההרסנית היא תהליך מתמשך של התפכחות, אובדן המוטיבציה ושחיקה. האדם המועד לשחיקה הוא אדם בעל מוטיבציה גבוהה, אידאליסט אפילו, המזדהה עם עבודתו ומקווה להפיק ממנה תחושה של משמעות קיומית, אך אינו מצליח להגשים מטרות משמעותיות עבורו ומרגיש כי אין לו תרומה חשובה. הגורם העיקרי שיקבע מי יצליח להרגיש חשוב ומשמעותי ומי יכשל בכך וישחק היא סביבת העבודה. מה שגורם לתחושה סובייקטיבית של כשלון היא החשיפה המתמשכת לאפיונים שליליים בעבודה.
ישנה תמימות דעים כי במרבית מקצועות השירות, העבודה עם אנשים מטילה עומס נפשי כבד על העובד (Maslach, 2006; Pines, 1993). Maslach (2006) טוענת כי העובדים במקצועות הטיפול והשירותים, מועדים לחוות שחיקה וזאת כיוון שתפקידם כרוך בהענקת עזרה לאנשים נזקקים, משמע – התפקיד שלהם מושתת על יחסי מעניק ומקבל. מערכות היחסים שמתפתחות בעיסוק שכזה מחייבות מגע אישי ורגשי אינטנסיבי. למרות שיחסים כאלה עשויים להיות מתגמלים וחיוביים, הם מהווים גם מקור ללחץ. ההשלכות של שחיקת מטפלות הבית הן חמורות מאחר והשחיקה עלולה לפגוע לא רק בבריאותן ורווחתן אלא גם במטופלים ובאיכות הטיפול שיקבלו.
אפיוני רקע של אוכלוסיית המטפלות
לפני פרוט גורמי הסיכון לשחיקה, חשוב לסקור את אפיוני הרקע של האוכלוסייה העוסקת בטיפול בית. כפי שנתאר להלן, המטפלות משתייכות לקבוצה סוציו-אקונומית נמוכה ומשתכרות שכר מינימום ללא הטבות כלל או עם הטבות מועטות בלבד. גורמים אובייקטיביים אלה לכשעצמם מציבים את אוכלוסיית המטפלות בסיכון לא רק לשחיקה אלא גם לסיכונים בריאותיים שונים הכרוכים בהשתייכות לשכבות הסוציו-אקונומיות הנמוכות.
ישנם מספר קטן של מאפיינים הייחודיים למטפלות בישראל, אולם מרבית הנתונים הסוציו-דמוגראפיים זהים בכל המדינות. מעל ל-90% מהמטפלים הן נשים, גילן מבוגר יחסית (הגיל הממוצע 40-50, בישראל 50), כאשר קבוצה גדולה מהן בנות 60 ויותר (בישראל 21%). רובן מהגרות או בנות מיעוטים (בארץ 58% הינן עולות מחבר המדינות וכמעט כולן הגיעו לישראל בגל העלייה האחרון). הן מפרנסות יחידות (בישראל 55%), בישראל ובארצות הברית, רוב המטפלות עובדות במשרה חלקית המתפרסת על פני מספר גדול של ימים בשבוע (Benjamin & Matthias, 2004; Dale et al., 2005; Howes, 2005; Maiden & Maiden, 2004; Montgomery et al., 2005; Stacey, 2005). בישראל, כמו במדינות מערביות אחרות כגון קנדה וחלק ממדינות ארה"ב, המטפלות לא מאוגדות בארגון מקצועי (Aronson & Neysmith, 1996).
למרות נקודות הזיקה הרבות בין מאפייני המטפלות בישראל ובעולם המערבי כולו, ישנם כמה מאפיינים הייחודיים למטפלות בארץ. אחד מהם הוא רמת ההשכלה. מחקרים מעלים כי בארה"ב וטייוואן רוב המטפלות לא למדו לימודים על תיכוניים ובארה"ב אחוז ניכר מהן (25%) אף לא סיים בית-ספר תיכון. לעומת זאת, בישראל כמחצית מהמטפלות, בעיקר אלה שהגיעו מחבר העמים, הן בעלות השכלה על תיכונית (הלר, 2003; כורזים ושות`, 2002; Benjamin & Matthias, 2004; Dale et al., 2005; Maiden & Maiden, 2004; Montgomery et al., 2005; Stacey, 2005). שוני נוסף הוא היקף המשרה של המטפלות – לעומת ישראל, ביפן רובן עובדות במשרה מלאה (Fujiwara et al., 2003).
הבדל שלישי הוא בתחום ההכשרה. בישראל, אין הכרח שמטפלת תעבור הדרכה פורמאלית טרם כניסתה לעבודה. לעומת זאת בארה"ב, החוק הפדראלי קובע כי מטפלות מוסמכות המועסקות דרך חברות סיעוד, חייבות לעבור קורס הכשרה בן 75 שעות לכל הפחות ומבחן כשירות תוך ארבעה חודשים מרגע כניסתן לעבודה (Fleming, Evans & Chutka, 2003). ביפן המטפלות מחויבות לעבור קורס של 130-230 שעות (Fujiwara et al., 2003) ובטיוואן על המטפלות לעבור קורס של 90 שעות (50 עיוניות ו- 40 מעשיות) (Hsu et al., 2007). הנתונים שהוצגו לעיל לגבי הדרישות הפורמאליות משקפים את מאפייני האוכלוסייה הפונה לעיסוק ומדיניות הממסד כלפי תפקיד מטפלת הבית.
גורמי סיכון לשחיקה בתפקיד מטפלת הבית
ניתן לסווג את גורמי השחיקה לגורמים תדמיתיים, מבניים ופרטניים. הגורמים התדמיתיים מעצבים את התפיסה החברתית כלפי העיסוק. הגורמים המבניים מושפעים מאופיו והגדרתו של עיסוק מטפלת הבית. להם מתווספים גורמים פרטניים הקיימים בעבודתן של מטפלות רבות, אם כי לא כולן, ומן הראוי לציינם.
1. גורמים תדמיתיים
הגורמים התדמיתיים נובעים מתפיסת המטפלות כמו גם תפיסתו של הציבור, את מהות העיסוק. מעמד העיסוק מושפע על ידי התגמול שהמטפלות מקבלות על עבודתן, אפשרויות הקידום במקצוע וההכשרה המקצועית הנדרשת לביצועו.
1.1. תגמול 
התגמול הירוד של המטפלות מתבטא בתנאי שכר מינימאליים, הטבות מעטות מאוד וחוסר הזדמנויות לקידום. בעבודה שבה לא ניתנות אפשרויות קידום, התפתחות, למידה וביטוי עצמי, העובדים מדווחים על רמות מצוקה ושחיקה גבוהות (Karasek & Theorell, 1990; Pines, 1993), לכן בעיה זו תופסת מקום מרכזי בדיון על שחיקת המטפלות והיא מוזכרת במאמרים בארץ ובעולם (Aronson & Neysmith, 1996; Arts et al., 1999; Fleming, Evans & Chutka, 2003; Fleming & Taylor, 2006; Hsu et al., 2007; Stacey, 2005). מחקר שנערך בשלוש מדינות בארה"ב העלה כי רק 20% ממטפלות הבית המקבלות את שכרן באמצעות חברת סיעוד מרוצות משכרן ומההטבות הנלוות אליו (Dale et al., 2005). במחקר אחר בארה"ב מצאה Stacey (2005) כי מטפלות הבית חשו לחץ בשל התגמול החומרי הנמוך תמורת עבודתן.
בארץ, למרות שידוע כי לא כל המטפלות משתכרות שכר מינימום ולאחרונה (01/01/2008) נחקק "חוק פנסיה חובה" המחייב הפרשה לקרן פנסיונית לכל עובד, רובן המוחלט של המטפלות עדיין עובד תמורת תגמול מועט. קטן ולבנשטיין (1999) מדווחים כי תחלופה ונדידה רבה של מטפלות, נובעת בחלקה מרמת השכר ותנאי העבודה שלהן ומחקרן של כורזים ושות` (2002) מראה כי רק 13% מהמטפלות הביעו שביעות רצון משכרן.
כמו כן, בישראל, למטפלות כמעט ואין אפשרויות קידום ורובן המוחלט יישארו בתפקידן עד לפרישה מחברת הסיעוד. בנימין (2002) מציינת כי תנאי השכר הללו מנציחים פערים כלכליים בין המגדרים. היא מוסיפה כי העוני בישראל עבר פרולטריזציה, כלומר הפך להיות עוני של מועסקים ולחברות הסיעוד חלק נכבד בתהליך זה.
מאפיין ייחודי נוסף בעבודתן של מטפלות הבית הוא שככל שעולה הוותק של המטפלות, כך נפגע שכרן. שכן, עם השנים הן נשחקות ומסוגלות לעבוד פחות, ולכן לא זו בלבד שהן אינן מקבלות העלאה בשכרן, אלא שלקראת פרישתן מהעבודה, שכרן אף יורד משמעותית.
1.2. הכשרה מקצועית
גורם מרכזי נוסף לתדמיתו הירודה של המקצוע הוא העדר הכשרה מקצועית קודם הכניסה לתפקיד. גורם זה יוצר מצב פרדוקסאלי בו המטפלות, שמעניקות את הטיפול האינטנסיבי ביותר לקשיש (65%-85%) מכל אנשי המקצוע האחרים המטפלים בו, מקבלות את ההכשרה המעטה ביותר לכך (Fleming, Evans & Chutka, 2003). כאמור, בארץ, בדומה לארצות מערביות רבות, המטפלות אינן חייבות לעבור קורס מטפלות מקצועי טרם כניסתן לעבודה או בשלב ראשוני כלשהו, ולכן רוב מטפלות הבית בישראל לא עברו קורס מטפלות כלל. קטן ולבנשטיין (1999) טוענים כי אחת מסוגיות הליבה במימוש חוק ביטוח סיעוד היא הגדלת שיעור המטפלות המקבל הכשרה עוד בשלב ראשוני של עבודתן. מחקרים מהעולם מדווחים כי העדר הכשרה טרם כניסת העובד לתפקיד קשור באופן מובהק ללחץ תעסוקתי (Arts et al., 1999; Benjamin & Matthias, 2004; Francis & Netten 2004; Hsu et al., 2007; Karner, 1998).
ככל הנראה, התדמית של עיסוק מטפלת הבית בקרב הציבור הרחב, נובעת מגורמים רבים וביניהם תפיסת העיסוק כתפקיד ללא אפשרויות קידום, ללא שכר הולם, שאינו מצריך כישורים ו/או ידע מיוחדים (Arts et al., 1999; Howes, 2005). אולם ישנם גורמים נוספים (שחלקם יצוינו בהמשך) שתורמים ליצירת תדמית זו, כגון אחוז הנשים הגבוה בעיסוק. ריכוז גבוה של נשים במקצוע מסוים מפחית בערכו של המקצוע יותר משהוא מביא לעלייה במעמדן של הנשים, גם אם תחילה נחשב המקצוע ליוקרתי (ברקוביץ, 1996). הסטאטוס המקצועי הנמוך המיוחס למטפלות הבית נמצא כגורם לנשירה מהעיסוק )כורזים ושות`, 2002).
2. גורמים מבניים
הגורמים המבניים נגזרים מעצם הגדרת עיסוקה של מטפלת הבית. גורמים אלה רבים ומגוונים ולכן חולקו לתת – סעיפים: הגדרת העיסוק – גורמים הנגזרים מהגדרת עיסוקן של המטפלות ונוגעים למקום העבודה, תחומי אחריות וסמכות של מטפלות; שגרה – גורמים בהגדרת העיסוק היוצרים שגרה; וחוסר ביטחון תעסוקתי – גורמים אחרים המביאים לחוסר וודאות במקום העבודה.
2.1.הגדרת העיסוק
הגדרת עיסוקן של מטפלות הבית, מחייב עבודה בביתו של הקשיש, ללא מפגש יום יומי עם מפקחים ועמיתים שידריכו, יעניקו תמיכה ויהוו רשת חברתית זמינה (Aronson & Neysmith, 1996). כורזים ושות` (2002) טוענות: "אחד הקשיים המהותיים בתפקיד המטפלת הוא העובדה שהמפגש בין הלקוח ובין המטפלת מתרחש בביתו של הלקוח, מחוץ לגבולות הארגון. אופי העיסוק הוא כזה שהעובד מבודד מהארגון המעסיק, מפיקוח שוטף ומעמיתים, ונמצא לבדו עם הלקוח. בשל הפריסה הגדולה של מסגרות למתן שירות (בתי הקשישים), הארגון האחראי מתקשה לעיתים קרובות להפעיל פיקוח מתאים על העבודה… הבידוד הזה (מעמיתים) אינו מאפשר לעובדים ללמוד מאחרים וליצור הזדהות מקצועית" (עמוד 8). טענה זו מסכמת יפה את הבעיות המרכזיות שבהעדר מפקחים ועמיתים. במיוחד כאשר העבודה מעמידה בפני העובד דרישות מחמירות מבחינה נפשית, וכאשר כלול בה הצורך בקבלת החלטות שיכולה להיות להן השפעה קריטית על חייהם או על בריאותם של אנשים, מערכת תומכת של חברים לעבודה חשובה (Pines, 1993). בשל מורכבות הסוגיה ומרכזיותה בעיסוק המטפלות, דנים בה מחקרים רבים (כורזים ושות`, 2002; Aronson & Neysmith, 1996; Arts et al., 1999; Benjamin & Matthias, 2004; Dale et al., 2005; Eustis, Kane & Fischer, 1993; Francis & Netten 2004; Hsu et al., 2007; Maiden & Maiden, 2004; Stacey, 2005).
הטיפול בקשיש נעשה בו זמנית על ידי כמה נושאי תפקידים החל מהרופאים השונים וכלה במשפחה עצמה כשביניהם מטפלת הבית. עקב כך, נוצר קושי בהעברת המידע אודות מצבו של הקשיש לכל הנוגעים בדבר ונוצר מצב בו לא תמיד יש למטפלת הנחיות ספציפיות לגבי תפקידיה בטיפול. גורם לחץ נוסף שמתעורר במצב כזה הוא קונפליקט תפקידים שהוכח כגורם שחיקה מובהק (Schaufeli, & Buunk, 2003). המטפלת עשויה להתקל בחוסר בהירות לגבי האופן בו עליה לתמרן בין דרישות הקשיש, הדרישות השונות של בני המשפחה ובין הגדרת תפקידה על ידי האחראי מטעם חברת הסיעוד (כורזים ושות`, 2002; Aronson & Neysmith, 1996; Arts et al., 1999; Benjamin & Matthias, 2004; Dale et al., 2005; Eustis, Kane & Fischer, 1993; Francis & Netten 2004; Hsu et al., 2007; Maiden & Maiden, 2004; Stacey, 2005).
שני גורמים נוספים, הנובעים מהגדרת עיסוקן של המטפלות על ידי הביטוח הלאומי, קשורים לנושא הסמכות המועטה שיש בידיהן מול האחריות הכבדה הרובצת על כתפיהן של מטפלות הבית. לכאורה, לפי חוקי הביטוח הלאומי, סמכותן מוגבלת, אין באפשרותן להשפיע על תוכנית ומהלך העבודה וישנן פעולות אותן אסור להן לבצע כגון: החלפת קטטר ושקית קטטר, הזרקת אינסולין, חבישת פצעים וחוקן. אולם, בפועל, ישנן מטפלות שמבצעות פעולות מעין אלה משום שהן רואות בהן חלק מעבודתן (Benjamin & Matthias, 2004; Hsu et al., 2007; Neysmith & Aronson, 1996; Stacey, 2005). בישראל, מצאו כורזים ושות` (2002) כי כמחצית מהמטפלות עוסקות בפעילות אחת, לפחות, שאינה מחייבת בהגדרת תוכנית הטיפול. נראה כי הסיבה לסיכון שלוקחות על עצמן המטפלות, נובעת מהעובדה כי מול הסמכות המוגבלת שניתנת להן, התפקיד המרכזי שהן מגלמות בטיפול בקשיש מעמיס אחריות גדולה על כתפיהן. אחריות זו, הרובצת על כתפיהן של המטפלות, מחריפה ככל שהקשיש מפתח תלות גבוהה יותר במטפלת בביצוע פעולות היום-יום. מחקרים שנערכו ביפן ובקנדה מוכיחים כי אחריות זו מובילה לעומס יתר ובעקבותיה לשחיקה (Aronson & Neysmith, 1996; Fujiwara et al., 2003).
2.2. שיגרה
סדר יום קבוע וכנגזרת מכך, תוכנית עבודה קבועה, חיוניים ואף הכרחיים עבור קשישים רבים. עם כניסת המטפלת לתפקידה, נקבעת תוכנית עבודה על ידי העובד המקצועי המטפל בקשיש. קביעה זו, יחד עם העובדה כי אין בסמכותה של המטפלת לשנות את תוכנית העבודה, יוצרות מצב בו המטפלת צריכה לבצע אותן פעולות חוזרות ונשנות מדי שבוע עם אותם הקשישים. החזרתיות והחסך בגיוון בעבודתן פוגם ברגשות הסיפוק מהעבודה ובביצועיהן של המטפלות (Benjamin & Matthias, 2004; Hsu et al., 2007; Neysmith & Aronson, 1996; Stacey, 2005).
2.3. העדר ביטחון תעסוקתי
מול בעיית השגרה בעיסוקה של המטפלת, ניצבת ההתמודדות המתמדת של המטפלות עם אי-ביטחון תעסוקתי ודרישות משתנות (כורזים ושות`, 2002; Howes, 2005; Stacey, 2005). במידה והקשיש או מישהו מבני משפחתו החליטו כי אינם מרוצים מתפקוד המטפלת, הם זכאים לקבל מטפלת אחרת. חוק ביטוח סיעוד מאפשר לקשיש להחליף מטפלות ככל שירצה ללא כל הודעה מוקדמת או הסברים למטפלת. כמו כן, האוכלוסייה המקבלת את השירות, מטבע הגדרתה, אינה בריאה. במידה והקשיש מתאשפז או נפטר, נשארת המטפלת ללא הכנסה. דברים אלה מתרחשים ללא כל הודעה מוקדמת. מטפלת הנסמכת על עבודתה בחברת הסיעוד כמקור יחיד או עיקרי לפרנסתה, עלולה למצוא את עצמה ללא אפשרות לממן את התחייבויותיה הכספיות.
3. גורמים פרטניים
גורמים אלו אינם קיימים אצל כל המטפלות ואינם נגזרים ישירות ממאפייני העיסוק של מטפלת הבית. הם מחולקים לתתי סעיפים: גורמים סוציו-דמוגראפיים, סביבתיים ובינאישיים. הגורמים הסוציו-דמוגראפיים ממחישים מאפיינים בעייתיים של האוכלוסייה שנרתמה לעיסוק הטיפול. הגורמים הסביבתיים מייצגים את התנאים הפיזיים איתן מתמודדות המטפלות ואילו הגורמים הבינאישיים מוסיפים את הרובד של מכלול היחסים החברתיים בטיפול.
3.1. גורמים סוציו-דמוגראפיים
גורמי הרקע האובייקטיביים של המטפלות מציגים נשים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך הפונות לעיסוק זה לעתים קרובות מחוסר ברירה. עצם העובדה כי רובם המכריע של העוסקים בטיפול הן נשים, מעיד על סבירות גבוהה יותר ללחץ ושחיקה בעבודה. נשים נמצאו בסיכון גבוה יותר לחוות שחיקה בשל קונפליקט התפקידים משפחה-עבודה ורמות גבוהות יותר של לחץ אותן הן חוות בעבודתן (Hill et al., 2008). התפלגות השכר לפי מין בישראל מראה כי נשים מרוכזות יותר בקבוצת ההכנסה הנמוכה ביותר בהשוואה לגברים (בנימין, 2002). נשים ובוודאי כאלה ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, מאיישות יותר משרות בדרגים נמוכים המאפשרות פחות נגישות להטבות כגון שכר גבוה, מעמד חברתי ואוטונומיה בעבודתן, ולכן חוות יותר שחיקה (Schaufeli, & Buunk, 2003). זאת ועוד, אוכלוסיית המטפלות מבוגרת יחסית (קבוצה גדולה בנות 60+) (הלר, 2003). נמצא כי נשים בגילאים הללו חוות שחיקה ברמה גבוהה יותר מנשים צעירות (Hill et al., 2008; Lindblom et al., 2006).
3.2. גורמים סביבתיים
הגורמים הסביבתיים מתארים את הבעיות בסביבת העבודה של המטפלת, החל מתנאי המגורים של הקשיש וכלה בסכנות הפיזיות אליהן חשופות המטפלות כתוצאה מסביבת עבודה לא ידידותית.
העובדים מטפלים באוכלוסייה המתגוררת לעיתים בשכונות עניות בהן שוררים תנאי מגורים ותברואה ירודים (כורזים ושות`, 2002). גורם חשוב נוסף הוא הקושי של המטפלת להגיע למקום עבודתה. לעיתים זוכות המטפלות לעבוד קרוב למקום מגוריהן בסביבה מוכרת, אולם, לא תמיד מתאפשר הדבר, ומטפלות רבות מבזבזות זמן יקר בנסיעות ממקום העבודה ואליו, ללא קבלת פיצוי על הזמן המבוזבז. במקרים מסוימים, הקשיש גר בישוב או באזור מרוחק ללא תחבורה ציבורית סדירה והמטפלת חווה קשיי הגעה וחזרה מדי יום.
גורם משמעותי נוסף שהוכח כקשור ללחץ בעבודתן של המטפלות הוא החוסר בעזרי טיפול ראויים בביתו של הקשיש. הימצאותם של עזרי טיפול כדוגמת הליכון, כיסא גלגלים וכסא לרחצה מסייעים למטפלת בעבודתה עם הקשיש, ועשויים למנוע בעיות בריאותיות העלולות להופיע בשל הרמת קשיש כבד משקל. מחקרים מדווחים כי החוסר בעזרי הטיפול בביתו של הקשיש, יוצר רמות גבוהות של לחץ ושחיקה (Aronson & Neysmith, 1996; Arts et al., 1999; Benjamin & Matthias, 2004; Dale et al., 2005; Eustis, Kane & Fischer, 1993; Fleming, Evans & Chutka, 2003; Fleming & Taylor, 2006; Stacey, 2005). זאת ועוד, מטפלות הבית חשופות לעיתים לסכנות פיזיות ממשיות כגון הרמה ו\או הזזה של משאות כבדים, מגע עם חומרים מסוכנים ומחלות מדבקות של הקשישים (Howes, 2005). Dale ושות` (2005) מצאו במחקרן כי 42% ממטפלות הבית המועסקות על ידי חברות סיעוד בניו-ג`רסי דיווחו על בעיות גופניות הנובעות מעבודתן. כמו כן, נמצא כי מטפלות הבית בארה"ב ובאירופה סובלות יותר מכל מקצוע אחר מהשיעור הגבוה ביותר של בעיות הקשורות לעמוד השדרה (MSD – Musculoskeletal Disorders). חבלות אלה נוצרות, לרוב, בשל הרמה לא נכונה של הקשיש או של חפצים כבדים בביתו (Arts et al., 1999; Fleming, Evans & Chutka, 2003; Stacey, 2005).
3.3. גורמים בינאישיים
לעומת הגורמים הסוציו-דמוגראפיים שמייצגים את מערכת הלחצים והבעיות איתן נאבקות המטפלות במישור האישי, הגורמים הבינאישיים מייצגים את מערכות היחסים המורכבות והעדינות בעבודה איתן נאלצות המטפלות להתמודד במישור הבינאישי, מול בעלי התפקידים השונים. ראשית, נציג את הבעיות מול המפקחים על עבודתן ולאחר מכן את אלו המתעוררות מול קשישים ובני משפחותיהם.
3.3.1. יחסי מטפלת – ממונים
היחסים בין הפרט ובין הממונים עליו הם חלק חשוב מן הממד החברתי בסביבת העבודה. כשיחסים אלו לקויים, הם יוצרים לחץ פסיכולוגי, המפחית את רגשות הסיפוק מהעבודה ושביעות הרצון העצמית, וגורמים לשחיקה (Schaufeli, & Buunk, 2003). המפקחים על עבודת המטפלות הם עובדים סוציאליים, אחים מוסמכים או גרונטולוגים, כולם עובדים מקצועיים שתפקידם, בין היתר, להדריך את המטפלת טרם כניסתה לתפקיד ובהמשך, בהתאם לצורך, להנחות אותה ולסייע לה בעבודתה. קשיים בתקשורת עם מנהלים וחוסר שביעות רצון ממערכת היחסים עם המפקח על עבודת המטפלת, נמצאו כמדדי חיזוי לשחיקה (Arts et al., 1999; Hsu et al., 2007; Maiden & Maiden, 2004; Olsson & Ingvad, 2001). המטפלות מחויבות לשמירת סודיות מקצועית. לכן, לעיתים, האדם היחידי אליו הן יכולות וצריכות לפנות בבעיות בטיפול הוא הצוות המקצועי המלווה אותן. כשמערכת היחסים איתו נפגמת, מאבדות המטפלות רשת תמיכה חשובה. תפקיד חשוב נוסף שיש לצוות המקצועי הוא מתן חיזוקים למטפלות על עבודתן. במקרים מסוימים, המשוב החיובי מהצוות המקצועי הוא המקור החשוב ביותר לחיזוק ותמיכה עבור המטפלת. תחושת המטפלות כי הן לא מקבלות הכרה מספקת כאשר הן מבצעות עבודה טובה, נמצא גם הוא כמדד לנשירה מהעבודה (Benjamin & Matthias, 2004; Fleming, Evans & Chutka, 2003; Fleming & Taylor, 2006).
3.3.2. יחסי מטפלת – קשיש ובני המשפחה
הרכיב השני במערכת זו הוא יחסיה של המטפלת עם הקשיש ובני משפחתו. מקבלי השירות, קשישים ובני משפחתם, יכולים להשפיע בדרכים רבות על מצבן הגופני והנפשי ועל הרגשתן הכללית של המטפלות.
הגורם השכיח ביותר לקונפליקט במערכת היחסים הזו הוא הפער בין הציפייה של המטפלות התופסות את תפקידן כטיפול פרא-רפואי, ובין הדרישה של הלקוח לניהול משק הבית (ובמקרים הקיצוניים תפיסה של המטפלת כ"עוזרת בית"), כורזים ושות` (2002) מדווחות כי שני שלישים מהמטפלות בארץ עוסקות בפעילויות נוספות של טיפול סביבתי, שלא מוגדרות בתוכנית הטיפול, ובעיקר בניקיון. במחקר שנערך בשוודיה, על ידי Olsson ו Ingvad (2001), נמצא כי קיים הבדל תפיסתי בין הדרך שבה רואים המטפלות והקשישים את מערכת היחסים ביניהם. על הפער התפיסתי, המביא איתו מתח ולחץ לעבודתן של המטפלות, מדווחים מחקרים שונים מהעולם המערבי (Aronson & Neysmith, 1996; Benjamin & Matthias, 2004; Karner, 1998; Maiden & Maiden, 2004; Stacey, 2005).
קונפליקטים נוספים עלולים להווצר בשל הטרדות מצד הקשישים עצמם או בני משפחתם (Howes, 2005). מטפלות הבית במחקרן של כורזים ושות` (2002) העלו את נושא "יחס הקשיש אל המטפלת" כגורם מתסכל בעבודתן. קונפליקט בינאישי עם משפחת הקשיש גבר כאשר נוצרה חפיפה בין תפקידיהם של המשפחה והמטפלת (Aronson & Neysmith, 1996; Fujiwara et al., 2003).Fujiwara ושות` (2003) מצאו קשר מובהק בין קונפליקטים עם הלקוח ומשפחתו לבין תשישות רגשית ודה-פרסונליזציה של המטפלת.
הלחץ הנפשי המופעל על המטפלות נובע במידה שווה מתקשורת פגומה עם הקשיש מחד ומהשקעת יתר ברווחתו, מאידך (Stacey, 2005). המעורבות הגבוהה בחייו האישיים של הקשיש מהווה מקור ללחץ ולשחיקה לכל אדם שעבודתו דורשת מערכת יחסים כה אינטימית עם הלקוח (Eustis, Kane & Fischer, 1993; Stacey, 2005). המטפלת עובדת עם הקשיש במשך תקופה ארוכה הנמשכת לעיתים שנים אחדות. ההוויה הממושכת הזו מדי יום עם הקשיש מביאה את המטפלת בעל כורחה להיות לחלק בלתי נפרד מחייו (Aronson & Neysmith, 1996; Hsu et al., 2007). כתוצאה מכך, יש מקרים בהם גם המטפלת וגם הקשיש ובני משפחתו רואים במטפלת חלק מהמשפחה. Karner (1998) מכנה מטפלת במצב כזה בשם "Fictive Kin". מצב זה גורר מוטיבציית יתר מצד המטפלות השואפות להשביע את רצונם של הקשיש ומשפחתו, ולכן על אף שאינן מקבלות שכר נוסף, עושות המטפלות עבורם דברים שמעבר להגדרה הפורמאלית של תפקידן ואף נשארות לעבוד שעות נוספות ללא תשלום (Aronson & Neysmith, 1996; Stacey, 2005). כורזים ושות` (2002) מצאו במחקרן כי 17% מהמטפלות שעובדות עם קשישים המתגוררים עם בני משפחה דיווחו כי מבקשים מהן לבצע משימות ללא תשלום נוסף וכי הן נענות לבקשות אלה. נתונים דומים נמצאו ביוטה ובניו יורק, שם 40% ממטפלות הבית דיווחו כי הן התבקשו לבצע פעולות החורגות ממסגרת הטיפול (Eustis, Kane & Fischer, 1993; Piercy, 2000).
כורזים ושות` (2002) מציינות גורם נוסף לשחיקת המטפלות והוא "התמודדות עם מצב הקשיש ותסכול ממצבו". דבר זה עלול להתרחש דווקא אחרי מאמצים רבים להפוך את הקשר עם הקשיש למשמעותי, כשהמטפלת נאלצת להתמודד עם חשיפה לסבלו של הקשיש. לצד התמודדות זו ניצבת לנגד עיניה של המטפלת ההבנה כי גילו ומחלותיו של הקשיש עלולים להביא למותו. פטירתו של הקשיש תשאיר את המטפלת בגפה להתמודד עם משבר המוות (Stacey, 2005).
המטפלות עשויות להרגיש כחלק ממשפחתו של קשיש אחד ובו זמנית הן עלולות לחוות קונפליקטים מול קשיש אחר. הריבוי במספר הקשישים איתם עובדת המטפלת, לעיתים הכרחי על מנת להתפרנס מעבודה כמטפלת בלבד. במחקרם של Benjamin ו Matthias (2004) לכל מטפלת המועסקת דרך חברת סיעוד היו בממוצע 4.3 לקוחות במקביל.Stacey 2005)) מתארת את הלחץ שנובע מדרישותיהם השונות של כל אחד מהלקוחות של אותה מטפלת כמוביל לשחיקה.
לסיכום, מערכת היחסים בין המטפלת לקשיש ובני משפחתו, סבוכה ורגישה. הטיפול בקשיש הוא תהליך המושפע ממערכות יחסים קודמות שחוו המטפלת והקשיש, עם דגש על גיל, מגדר והיסטוריה משפחתית אישית של כל אחד מהמשתתפים (Karner, 1998).
לקראת סיום, יש לציין שהמאמרים בתחום מציינים מספר מצבים בהם, למרות האפיונים הקשים של תפקיד המטפלת, לא מתרחשת שחיקה בקרב המטפלות. אלו מצבים בהם מטפלות בית מצליחות ליצור מערכת יחסים טובה עם הקשישים, מרגישות גאווה וכבוד מעצם יכולתן להשפיע באופן חיובי על המצב הרגשי של הקשיש על ידי סיפוק הצרכים היומיומיים שלו, מוקירות את היכולת לעבוד עם כל קשיש פרטנית ומעריכות את שעות העבודה הגמישות (Dale et al., 2005; Eustis, Kane & Fischer, 1993; Maiden & Maiden, 2004; Stacey, 2005). גורמים אלה מגנים, למעשה, על המטפלת כנגד השחיקה.
סיכום והמלצות לשיפור תדמית ותנאי העיסוק
הגידול באוכלוסייה המזדקנת מציב אתגרים חדשים בפני קובעי המדיניות בארץ ובעולם. ההכרה בצורך להשאיר את הקשיש בקהילה מיטיבה הן עם הקשיש והן עם הממסד, כל אחד מסיבותיו הוא. אולם, הכרה זו מטילה את קשיי הטיפול היומיומי על המשפחה ועל מטפלות הבית. הביקוש הגדל למטפלות ואיתו המצוקה ההולכת וגדלה בכוח אדם בענף הסיעוד, מעלים את החשיבות להבנת הגורמים השונים לשחיקת המטפלות. הבנה מקיפה ומעמיקה של גורמים אלה תסייע בבנייתן של תוכניות התערבות המיועדות להפחתת העומס הפיזי והנפשי המוטל על המטפלות והשחיקה אותן הן חוות בעבודתן.
לסיום מוצגות המלצות ברמה המחקרית והמעשית העשויות לסייע לקובעי המדיניות לשמר עובדות איכותיות, לחזק את כוח העבודה הסיעודי ולשפר את תדמיתו של הענף וחשוב לא פחות, להעניק לקשישים בישראל טיפול מסור ואפקטיבי יותר.
המלצות במישור המחקרי 
מאמרים רבים נכתבו אודות גורמי הלחץ והשחיקה בקרב אחיות במוסדות השונים. בשנים האחרונות נתווספו מאמרים החוקרים או משווים את רמות השחיקה של המטפלות ככוח עזר מול אלה של האחיות, בעיקר במוסדות לאשפוז ממושך, אולם, רק מחקרים בודדים עוסקים בגורמי הלחץ והשחיקה בקרב מטפלות הבית בעולם המערבי ואלו נדירים עוד יותר בישראל.
לאור מצוקת כוח האדם הגוברת בתחום, יש לרדת לעומקה של תופעת השחיקה של מטפלות הבית, מקורותיה, מאפייניה ודרכי ההתמודדות עימה. מאז חקיקתו של חוק ביטוח סיעוד בשנת 1986, לא נערך בישראל מחקר מקיף הבודק את השפעת המאפיינים הסוציו-דמוגראפיים הייחודיים למטפלות על שחיקתן. גורמים נוספים שנמצאו בספרות העולמית לא נבחנו ביחס למדינת ישראל כגורמים המשפיעים על שחיקתן של המטפלות. בין אלה אפשר למנות את השגרה בעבודתן של המטפלות, הפער בתפיסת המטפלות את התפקיד מול תפיסתם של הלקוחות, הקשר בין מספר המטופלים ושחיקת המטפלות, השפעת הימצאותם של עזרי טיפול בביתו של הקשיש ומדדים בינאישיים כגון קונפליקטים עם בעלי תפקידים שונים בעבודתן של המטפלות, מקורותיהם והסיבות להתחזקותם. בדיקת גורמים אלה בישראל חשובה לצורך איתור הגורמים המשפיעים באופן קריטי על שחיקת המטפלות.
מספר עובדות נוספות חסרות במחקרים בארץ ובחו"ל כגורמים לשחיקתן של המטפלות, כגון: הירידה בשכר עם העלייה בוותק, במיוחד לקראת גיל הפרישה, חוסר הביטחון התעסוקתי בתפקיד והקושי של חלק מהמטפלות להגיע לביתו של הקשיש המלווה, לרוב, בבזבוז זמן יקר על חשבונן.
מחקרים איכותניים בנושא עשויים לשפוך אור על סוגיות נוספות שטרם נדונו בנושא שחיקתן של המטפלות, ולסייע בהבנת הדרכים להתמודד עם גורמי השחיקה השונים. מחקרים כמותיים נוספים יעזרו להבהיר מהן הנקודות המשמעותיות ביותר עבור המטפלות בהן ניתן לטפל. אנו סבורים כי ניתן לצמצם את השפעת גורמי השחיקה השונים על ידי החלת שינויים החל במדיניות הביטוח הלאומי ברמה הארצית וכלה במדיניות חברות הסיעוד השונות, כמתואר להלן.
המלצות במישור היישומי
1.1.המלצות לשינויים ברמה הארצית
ברמה הארצית, ניתן להתמודד עם תדמיתו הנמוכה של המקצוע על ידי מיצוב מחדש של העיסוק, תשלום גבוה יותר והטבות לשיפור תנאי העבודה של המטפלות (הלר 2003; כורזים ושות`, 2002; Benjamin & Matthias, 2004). בקליפורניה, בעקבות התאגדות המטפלות במדינה, השכר למטפלות הבית המועסקות על ידי הממשלה, הכפיל את עצמו בין השנים 1996-2002. נוסף לכך, מקבלות מטפלות המועסקות בחצי משרה ומעלה, הטבות בטיפולי שיניים וראייה, מה שהפך את מטפלת הבית לאחד המקצועות המתגמלים ביותר עבור נשים מעוטות השכלה, ובמיוחד עבור מהגרות. בעקבות השינוי נמצא כי שעור העזיבה של המקצוע צנח ב 57% (Howes, 2005; Stacey, 2005).
אסטרטגיות נוספות לשיפור מעמדן ותגמולן של מטפלות כוללות שיפור תנאי הקידום בעבודה והכשרה ספציפית יותר לעבודתן (Benjamin & Matthias, 2004). במחקרן מצאו כורזים ושות` (2002) כי רמת שביעות הרצון והסיפוק מהעבודה בקרב מטפלות שעברו קורס מטפלות, גבוהה משמעותית מזה של המטפלות שלא עברו קורס. Stacey (2005), מדווחת כי התפיסה של חלק מהעובדות לפיה הן רוכשות כישורים חדשים במהלך עבודתן עוזרת להסביר, לפחות באופן חלקי, מדוע הן מוכנות להסתגל לתנאי העבודה הירודים. לאור הממצאים הללו והשיעור הגבוה של התחלואה ב MSD- (Musculoskeletal Disorders), העשוי להימנע על ידי הדרכה נכונה (Fleming & Taylor, 2006), מומלץ להגדיל בישראל את שיעור המטפלות בארגונים שעברו הכשרה מקצועית כהוראה גורפת מהביטוח הלאומי.
1.2. המלצות לשינויים ברמת הארגונית
הגדרה מדויקת של עיסוק המטפלת ושילובה עם תפקידיה של המשפחה ישפיע על מאזן הכוחות בביתו של הקשיש (Fujiwara et al., 2003). יש להעניק למטפלת הבית משמעות בעבודתה על ידי הסבר מקיף אודות מצבו הנוכחי של הקשיש, מטרות עבודתה, הקשר בין משימותיה למטרת הטיפול וכן מידע הדרוש לתפקודה הבסיסי, כגון: למי לפנות בנוגע לבעיות שונות, ציון ברור של נושאי התפקידים השונים ותחומי האחריות של כל אחד מהם (Eustis, Kane & Fischer, 1993). תאום ציפיות כזה חייב להתבצע בין המטפלת והקשיש ו/או משפחתו בהנחיית העובד המקצועי, עם כניסתה של המטפלת לעבודה בביתו של הקשיש (Benjamin & Matthias, 2004; Eustis, Kane & Fischer, 1993). במפגש זה, על העובד המקצועי (המפקח) לקבוע את גבולות התפקיד של המטפלת. גבולות לא ברורים עלולים להוביל לאי בהירות אודות תפקידיה של המטפלת ובעקבות זאת, לניצולה, לשחיקתה ולחוסר שביעות רצון של הלקוח (Stacey, 2005). חשוב לציין כי הטיפול האישי בבית הקשיש, בניגוד לטיפול במוסדות השונים, מחייב בהגדרתו גמישות מסוימת, אך גם הצבת לוח זמנים קבוע והגדרה מדויקת של משימותיה של המטפלת (Eustis, Kane & Fischer, 1993; Neysmith & Aronson, 1996).
נוסף לכך, על העובד המקצועי להציע את מכלול הפתרונות בקהילה העשויים לסייע למשפחה בהשגת עזרי טיפול בסיסיים שיסייעו למטפלת בעבודתה.
ניתן להעצים את המטפלות על ידי שיפור התמיכה של הממונים באמצעות הענקת חיזוקים ועצות לגבי עבודתן (Fleming & Taylor, 2006; Maslach & Goldberg, 1998; Neysmith & Aronson, 1996). תמיכת ממונים מעלה את שביעות הרצון של המטפלות מעבודתן ומפחיתה את הרצון לעזוב את העבודה (Eustis, Kane & Fischer, 1993). העובדים המקצועיים מחוייבים לערוך ביקורי בית בבית הקשיש לפחות פעם בחודשיים, ולכן הם מעודכנים באופן שוטף באיכות הטיפול שמעניקה כל מטפלת ומכירים את הנקודות בהן יש לחזק אותה. על העובדים המקצועיים מוטלת האחריות לתת את החיזוק החיובי מחד, ואת המשוב הבונה שיאפשר למטפלת התמודדות טובה יותר בעתיד, מאידך. מטפלות השייכות לקבוצות מיעוט אתניות, בעלות קשיי שפה, או כאלה החוות קושי בהתמודדות עם הקשישים בהם הן מטפלות, זקוקות לתמיכה רבה יותר מהאחראים עליהן (Benjamin & Matthias, 2004; Eustis, Kane & Fischer, 1993). ניתן לקבוע מפגשים עם האחראי על המטפלות בפרקי זמן קבועים. דרכים נוספות לתמיכה במטפלות – הקמת קבוצות תמיכה, הדרכות מיוחדות והכרה פומבית בעבודה יוצאת דופן של מטפלת (Eustis, Kane & Fischer, 1993).
תמיכה חברתית הוכחה כקשורה למידת שביעות הרצון מהתפקיד ולרווחתו של העובד, המונעים שחיקה רגשית (Doest & De Jonge, 2006; Jonge et al., 2001; Maslach & Goldberg, 1998). קשר עם עמיתים למקצוע עשוי לאפשר למטפלות להרחיב את תחושת ההזדהות עם התפקיד ופיתוח מערכת של פתרון בעיות בעבודה. על החברות לעשות מאמץ לכנס את העובדות יחד למפגשים בתשלום או לאירועים חברתיים, על מנת לאפשר למטפלות הזדמנויות לחלוק רעיונות ולשתף זו את זו בבעיות (Benjamin & Matthias, 2004; Eustis, Kane & Fischer, 1993; Maiden & Maiden, 2004).
אחת הדרכים לטפל בתופעות של שחיקה היא לא לטפל בגורם הלחץ עצמו (לדוגמא, קשיש הסובל מהפרעה קוגניטיבית קשה), אלא בדרך ההתמודדות של המטפלת עם גורם הלחץ. זאת ניתן לעשות על ידי הדרכות אישיות או קבוצתיות על הנושא הבעייתי, הנמכת ציפיות מהקשיש, עזרה בתרגום נכון של מעשי הקשיש (כמו למשל, הבנת גילויי תוקפנות קשים כסימפטום להפרעה הקוגניטיבית), הבהרה של חשיבות העבודה והערכים העומדים מאחוריה או עריכת שיחות יזומות בין המטפלות והעובדים המקצועיים, שיאפשרו למטפלות ונטילציה של רגשותיהן (Maslach & Goldberg, 1998).
כאשר מטפלת חווה אבדן בעקבות פטירה של אחד הקשישים, על העובדים המקצועיים בחברות להתייחס לכך, לעבד איתה את התחושות הנלוות לאירוע ובכל מקרה לא להתעלם מהנושא.
Stacey (2005) מציעה להעניק למטפלות "אוטונומיה מעשית". אוטונומיה מעשית זו הדרך בה העובדות יוצרות ומנהלות את סביבתן בתוך האילוצים הקיימים. משמע – העובדות מבצעות את כל המטלות הנדרשות עבור הקשיש, אולם מחליטות בעצמן מתי וכמה זמן להקדיש לכל פעולה ללא הכתבה ביורוקרטית של הממונים. אוטונומיה כזו נמצאה כמפחיתה בשיעור השחיקה של העובד (Maslach & Goldberg, 1998), האוטונומיה מוערכת על ידי המטפלות ומעניקה בעיניהן כבוד למקצוע.
1.3 המלצות לשינויים ברמה הבינאישית
מטבע הדברים, למטפלת ולקשיש יש דרישות, רצונות וצרכים שונים (Olsson & Ingvad, 2001). חשוב לדאוג להתאמה מרבית בין דרישות הקשיש ויכולותיה של המטפלת (Maslach & Goldberg, 1998). כמו כן, יש לתת את הדעת על מידת ההתאמה התרבותית, השפה, המנטאליות, המנהגים והערכים של שני הצדדים.
מחקרים מראים כי מערכות יחסים קרובות וחיוביות בין המטפלת לקשיש יכולות להתפתח כאשר מתקיימים מספר תנאים: (1) המטפלת עובדת זמן ממושך עם הקשיש; המשפחה והקשיש רגילים לדפוסי העבודה שלה, והיא מכירה ומיטיבה להבין את הצרכים וההתנהגויות השונות בבית. (2) מידת בדידותו של הקשיש; ככל שהקשיש ירגיש בודד יותר, כך הוא יפנה את מאמציו לפתח מערכת יחסים עמוקה יותר עם המטפלת. (3) התאמת המגדר של המטפל והקשיש – נמצא כי כאשר גבר מטפל בגבר ואישה באישה, הסיכוי להתפתחות מערכת יחסים משמעותית, גבוהה יותר (Olsson & Ingvad, 2001; Piercy, 2000).
אין ספק שברמה העקרונית ניתן לבצע שינויים רבים במבנה העבודה הנוכחי של המטפלות, כך שרמת השחיקה שלהן תפחת במידה משמעותית. עם זאת, האדישות הציבורית הכללית שלא עודדה פיתוח מודעות למגזר תעסוקתי זה וכן חוסר הגמישות של המערכת הארגונית מנעו עד כה שינוי משמעותי במצב. יש לקוות שעם הגברת המודעות הן לבעייתיות המאפיינת את עבודת המטפלות והן לשינויים הרבים שניתן לערוך בה, תיווצר גם תקווה לשינוי. בהקשר זה, מהווה הדוגמא האמריקאית מקור רב לאופטימיות.
לילך שחם, תלמה קושניר, יעקב בכנר
המחלקה לסוציולוגיה של הבריאות וגרונטולוגיה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
מחבר מכותב
פרופ` תלמה קושניר
המחלקה לסוציולוגיה של הבריאות וגרונטולוגיה
הפקולטה למדעי הבריאות
אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
talmak@bgu.ac.il